בהמשך לדיון בשאלה מהי רוחניות, כדאי להסביר מהו ההבדל בין רוחניות לדת.
כפי שמסביר יובל נוח הררי בספרו "ההיסטוריה של המחר", דת שונה לגמרי מרוחניות. דת היא עיסקה, בעוד שרוחניות היא מסע.
דת מתיימרת לתת תיאור מלא של המציאות, ועל סמך התיאור הזה היא מורה לאנשים איך לחיות. היא מציעה עיסקה מפורטת וברורה עם יעדים מוגדרים מראש, כגון: יש אלוהים, הוא אמר לנו לעשות כך וכך. אם נעשה, נגיע לגן עדן, אחרת נגיע לגיהנום. דת מאפשרת לגבש חוקים מוסכמים וברורים לחברה האנושית, וחכמי הדת מבלים חלק ניכר מזמנם בהתפלפלויות על סעיפי העיסקה.
בניגוד לכך, במסע הרוחני אדם יוצא אל הדרך מבלי לדעת מראש לאן היא מובילה. המסע הרוחני מודרך על פי רוב ע"י שאלה גדולה כגון: "מי אני?", "מה משמעות החיים?", "מהו הטוב?" אבל התשובה אינה ידועה מראש. מסע רוחני מבוסס על הנכונות ללכת לכל מקום שאליו תוביל הדרך ולא רק לאותם המקומות שהאדם מכיר היטב או שהוא תיכנן מראש לבקר בהם.
הדתות, וכן אידאולוגיות וכל "סדר מדומיין" אחר, מייצבים את הסדר של העולם הזה, ואילו המסע הרוחני הוא ניסיון להשתחרר מהסדר הזה. פעמים רבות הדרישה החשובה ביותר של המסע הרוחני היא לקרוא תיגר על האמיתות הנצחיות לכאורה ועל הכללים המקובלים של הדת או האידאולוגיה השלטת. לפיכך, עבור דתות ואידאולוגיות, רוחניות היא איום מסוכן. דתות נאבקו קשות לאורך ההיסטוריה כדי לרסן את המסעות הרוחניים של חסידיהם, וסדרים דתיים רבים עורערו לא בידי חילונים אלא דוקא בידי אנשים בעלי הלהט הרוחני הגבוה ביותר.
לדוגמה, הרפורמציה הפרוטסטנטית שמוטטה את הסדר הקתולי בחלקים גדולים של אירופה החלה לא ע"י אתאיסט אלא ע"י נזיר אדוק וסגפן, מרטין לותר, שלא מצא בקתוליות את התשובות שחיפש לשאלות המהותיות של הקיום האנושי.