לפוסט הקודם: ריבונות אישית
ריבונות עצמית משמעותה גם לקחת אחריות מלאה על חיי, על המחשבות, הרגשות, הבחירות, ההחלטות, והמעשים שלי.
אם אני לא מבין את העיקרון הזה, אני הופך בתפיסה שלי לקורבן של גורמים אחרים, וזה שולל ממני את העוצמה שלי. לדוגמה, אנשים מספרים לעצמם ולאחרים: "הייתי רוצה להתפטר, אבל מה לעשות, אני לא יכול, כי …". הם מתרצים לעצמם מגוון של תירוצים, וכך מוותרים על העוצמה שלהם ותוקעים את עצמם במצב של חוסר אונים. מנטליות של קורבן מובילה לזעם על העולם, לייאוש ולדיכאון.
בניגוד לכך, אם אני מבין שאני ריבון על חיי, אני לא מאשים אף אחד ושום דבר מחוץ לי כתירוץ להצדיק את מעשיי. הגישה הזו *מעצימה* אותי, כי תמיד, בכל הנסיבות, יש לי חופש בחירה איך להתייחס אל המציאות ואיך לפעול בה בהתאם לערכים חיוביים. אני פועל כמיטב יכולתי לשפר את עצמי ואת חיי ולתרום לשיפור החברה והעולם.
בהמשך לדוגמה הקודמת, אני יכול לומר: "אני רוצה להתפטר ולעבוד בעבודה שתתאים לי יותר. בינתיים, אני *בוחר* להמשיך לעבוד כאן כי אני רוצה כסף לצרכים שלי, אבל גם יש לי תוכנית לטווח ארוך איך לעשות שינוי בקריירה, ואני פועל לקדם אותה כמיטב יכולתי". שימו לב איך "אני לא יכול" ששולל ממני עוצמה הוחלף כאן ב"אני בוחר" שתואם לעוצמה שיש לי.
כמובן כדאי לא לעשות זאת לבד, אלא תוך שיתוף פעולה רצוני (וולונטרי) עם אנשים אחרים. כי מתוך שיתוף כזה נוצרת עוצמה ויכולת גדולה יותר מאשר יש לכל פרט בנפרד.
לא קל לעשות את השינוי הזה, מקורבנות לריבונות. כי הורגלנו לחשוב ולהתנהג כקורבנות. יש לכאורה משהו מאוד נוח בלהיות קורבן – אני מסיר מעצמי אחריות, אני מתרץ את מצבי, אני לא משקיע מאמץ. אני גם מספר לאחרים כמה אני מסכן וכך מקבל מהם תשומת לב ורחמים. יש לפעמים תחרות – מי קורבן גדול יותר, כי הקורבן מצפה לקבל רחמים ומשאבים (כמו בריב בין בני זוג מי סובל יותר ולכן "צודק" יותר). כשאני קורבן, לפעמים אני אפילו מרגיש שאחרים חייבים לי משהו – כיוון שרע לי ואין לי מה שאני רוצה, אז אחרים שיש להם "חייבים" לעזור לי כי אחרת "זה לא הוגן". אולי אפילו אני פוגע באחרים ומתרץ את זה בכך שאני קורבן, כפי שאנשים אלימים מתרצים את התנהגותם בכך שהתעללו בהם בילדותם. מי שמתקרבן מקבל סבל נפשי גדול מכיוון שהוא לא חי את העוצמה שלו ולא פועל כדי לשפר את מצבו אלא תקוע בו.
לעומת זאת, אם אני מבין את הריבונות שלי, אני לא בא מתוך עמדה שמישהו חייב לי משהו. אף אחד לא חייב לי שום דבר, ואני גם לא חייב שום דבר לאף אחד. כשאני נותן לאחרים זה רק בגלל שאני רוצה בכך, ואז הנתינה מלווה בשמחה ובסיפוק, לשני הצדדים. היא לא מתוך תחושת חובה לרצות אחרים כי זה מה שהם מצפים ממני, ובטח שלא לתת לאחרים מתוך כפייה.
לפעמים זה קשה מאוד לפעול מתוך אחריות אישית אל מול לחצים חיצוניים. לכן אנשים מתנערים מאחריות בעזרת משפטים כגון "לא הייתה לי ברירה, זו הייתה פקודה והייתי חייב למלא אותה" או "אני לא יכול לעשות כלום כי זו מדיניות החברה". אבל גם כשנראה לנו שאנחנו אמורים/חייבים/צריכים לבצע פקודות שמישהו אחר מנחית עלינו, זה לא באמת כך. לדוגמה, בצבא למפקד יש, לכאורה, סמכות להכתיב פקודות לחייל ולהחליט בשבילו מה עליו לעשות. אולם גם במקרה זה המפקד אינו הסמכות העליונה להחלטה אלא החייל עצמו. בסופו של דבר, תמיד החייל עצמו מחליט מה הוא עושה או לא עושה, וזו האחריות הבלעדית שלו לקחת בחשבון לא רק את פקודת המפקד אלא גם את צו מצפונו האישי ואת הקולות הפנימיים שלו. ייתכן שהוא יחליט שלא לבצע את הפקודה, וייתכן שבשל כך הוא יישא בענישה, אבל לפעמים זו הבחירה הנכונה עבור מי שרוצה לחיות באותנטיות על פי ערכי האתיקה והשקפת העולם שלו ולהיות נאמן לעצמו.
זהו תהליך התבגרות נפשית ורוחנית – לקבל על עצמי אחריות מלאה על חיי. ה"חיסרון" הוא שאין יותר את מי להאשים (אבל זה לא באמת חיסרון אלא יתרון).
בריבונות יש חירות. אבל יש אנשים שהחירות והאחריות מפחידות אותם. כי אף אחד לא לימד אותם לחיות כך (להפך, לימדו אותם להיות משועבדים לאחרים). אז הם מוכרים את עצמם לעבדות, משעבדים את עצמם לשליטים, לדעה של אחרים עליהם, לנורמות החברתיות המקובלות, והם חיים לא את החיים של עצמם אלא את החיים שהם חושבים שאחרים מצפים מהם לחיות.
צריך להבהיר שלקיחת אחריות שונה מאשמה. אשמה מבוססת על שיפוט שלילי על עצמי או על מישהו אחר. תפיסה שהאדם במהותו לא טוב ומגיע לו עונש. ואם זה אני – אז גם הלקאה עצמית. זו דרך של החברה והממסד לשלוט באנשים – אשמה ועונש. לדכא את הפרט ואת הנפש. ואנחנו גם מפנימים את זה ועושים את זה לעצמנו: משהו בסיסי דפוק בי ולכן אין לי תקנה ואין לי תקווה.
בניגוד לכך, אחריות אישית מבוססת על תהליך של התפתחות. אולי עשיתי טעות ואולי גרמתי נזק, אבל אני לומד מכך. זו אחריות שלי לתקן את זה, ואני יכול לתקן. אני משלם את המחיר, אבל אני לא מתבוסס בהרגשה מזיקה ונוראית של אשמה. האחריות מחוברת לחיים בהווה, למה שאני עושה עכשיו. אשמה מחוברת לעבר, לסבל שאני ממשיך לשאת, ולנזק שאני גורם לעצמי ממשהו שקרה בעבר, אולי לפני שנים רבות.