כל אינדיבידואל הוא מקור הסמכות הלגיטימי היחיד לבחירות, להחלטות ולמעשים שלו. כלומר הוא היחיד שאחראי להחליט מה הוא עושה או לא עושה בחייו, ומהם הערכים, האמונות, והדעות שלו.
אנשים רבים אינם יודעים זאת, ולכן הם חורגים מהעיקרון הזה בשתי דרכים.
דרך אחת היא כשאנשים מוותרים על הריבונות שלהם. הם מאמצים באופן אוטומטי רעיונות, בקשות, או כללים שאנשים אחרים אומרים להם, והם אינם בוחרים בכך באופן מודע. הם מוותרים על הכוח שלהם עבור אחרים ומצייתים להם. מתוך ריצוי, הם עושים מה שאחרים מבקשים או דורשים מהם למרות שהם לא באמת רוצים לעשות את זה.
דרך שניה היא כשאנשים אינם מכבדים את הריבונות של הזולת. הם מנסים לכפות את דעותיהם ורצונותיהם על אנשים אחרים ולהכריח אותם לפעול בהתאם לכך, תחת איומים של סנקציות, עונשים או אלימות (מילולית או פיזית). או שהם מנסים להשיג מאחרים את רצונם בדרכי מרמה.
כל הפרת ריבונות כזו אצלנו או אצל אחרים מובילה לסבל.
מדוע אנשים מפרים את הריבונות של עצמם או של אחרים? כי לימדו אותנו מגיל אפס שהאינדיבידואל אינו הריבון על עצמו ועל חייו. בילדות, ההורים ובני המשפחה אמרו לנו מה מותר ומה אסור ומה אנחנו אמורים לעשות, והם כעסו עלינו או הטילו עלינו עונשים אם לא צייתנו. מכיוון שהיינו תלויים באהבה שלהם כדי לשרוד, למדנו לציית, ואח"כ גם הפנמנו את הדעות והאיסורים שלהם (שהם בעצמם הפנימו מהדור הקודם ולא פיתחו בעצמם). כתוצאה מכך, התחלנו לכפות על עצמנו דברים שלא באמת רצינו (לדוגמה ללמוד תחום שלא באמת מעניין אותנו רק כי אמרו לנו שזה "מקצוע טוב"). וכאשר אנחנו לא עומדים בציפיות ובחוקים האלה, אנחנו מרגישים אשמה ובושה, ומענישים את עצמנו.
במקרים אחרים, בני נוער מורדים באיסורים המחניקים, ועושים דווקא ההפך. אבל גם אז הם משועבדים למרד ולא חופשיים לבחון בעצמם מה באמת מתאים או לא מתאים להם, ולבחור בחירות עצמאיות וייחודיות שמתאימות למי שהם באמת.
אחרי ההורים באים גם המורים שאומרים לנו מתי אנחנו "תלמידים טובים" או "תלמידים רעים", ואז תרבות הצריכה אומרת לנו דרך פרסומות ומגזינים מהו מראה יפה (וזה גורם לתסביכי גוף אצל המון אנשים, במיוחד נערות). והדת מוסיפה איסורים ודרישות, והמדינה מוסיפה איסורים ודרישות ומצפה שנקריב את החירות שלנו ונציית למפקדים בצבא. אפילו החברים שלנו אומרים לנו מה אנחנו אמורים לעשות.
ילדים שגדלים כך לומדים שכך עובד העולם, והם גדלים גם לציית ולרצות אחרים, אבל גם לנסות לשלוט באחרים ולכפות עליהם את רצונם.
בניגוד לכך, מי שיודע ומכיר בריבונות של כל אדם על עצמו פועל אחרת לגמרי. הוא חושב באופן עצמאי וביקורתי, בוחן בעצמו את כל הטענות, הדעות, והאידאולוגיות שאחרים מציגים לו ולא מאמץ אותן אוטומטית, אפילו כשהן מגיעות מאנשים ברי סמכא לכאורה כגון בני משפחה, מורים, מומחים, אנשי דת, או אנשי ממשל. הוא גם לא פועל מתוך ריצוי, ולא עושה מה שאחרים מבקשים או דורשים ממנו כאשר זה מנוגד לרצונו האמיתי. הוא אינו מוותר על העוצמה שלו ולא מציית לאחרים.
הוא גם לא מפר את הריבונות של אחרים, כלומר הוא לא פועל בניגוד להסכמה של אחרים, לא דורש מהם שום דבר, לא חושב שמגיע לו לחיות על חשבונם, לא פולש למרחב ולזמן שלהם, ולא מנסה להשיג מהם דבר במרמה. הוא מאוד רגיש לגבולות של אחרים ומכבד אותם.
הסייג היחיד לכך הוא כאשר אדם שמודע לריבונות של עצמו ושל אחרים נתקל באדם שאינו מודע לעיקרון הזה ופוגע באחרים. ריבונות כוללת את הזכות להגנה עצמית, ואם מישהו תוקף אותי או תוקף אדם חף מפשע, זכותי לפעול מתוך התגוננות ולהפסיק את ההפרה הזו, גם במחיר הפרת הריבונות של התוקף (כל עוד זה נעשה במידתיות המתאימה ולא בכח מופרז או מתוך נקמנות).
במילים אחרות, אנחנו חיים יחד בחברה של אנשים שכל אחד מהם ריבון על חייו. איך חברה כזו יכולה לפעול בהצלחה? רק אם כל אחד מכיר בכך שאחרים ריבונים על חייהם, ומכבד את ריבונותם. כפי שמדינה אחת מכבדת ריבונות של מדינה אחרת ואינה פולשת לשטחה, ואינה מטילה עליה מצור או מחבלת בכלכלה שלה, כך אני לא פולש (ללא הסכמה) לשטח של אדם אחר, לא פיזית במגע, ולא נפשית בצעקות, האשמות, הכפשות, מניפולציות, או רכילות. כמו בריקוד חופשי במסיבה – כל אחד חופשי לחלוטין לרקוד כפי שהוא רוצה ומרגיש, כל עוד הוא לא דורך על אחרים או נתקל בהם. כך גם בריקוד החיים – כאנשים ריבוניים על עצמנו, בואו נראה איך אנחנו רוקדים יחד את ריקוד החיים.
לפוסט הבא: אחריות וחירות