כאשר משהו מטריד אותנו או כאשר יש לנו מצב רוח ירוד או כאב רגשי כמו עצב, כעס, או פחד, הנטייה הראשונית של כולנו היא להתמקד בכך, משום שזה מאוד מושך את תשומת ליבנו ודורש פתרון.
הבעיה היא שכאשר אנחנו נמצאים במצב נפשי כזה, אנחנו בתדר נמוך. פעמים רבות, במצב כזה קשה לנו למצוא פיתרון כי אנחנו ממוקדים בכאב ובבעייה, והחשיבה שלנו מוגבלת. אין לנו יכולת להסתכל על התמונה הגדולה ולהבין בצורה מאוזנת ושקולה מה כדאי לעשות, איך לספק את הצרכים שלנו בצורה שמיטיבה עם עצמנו ועם אחרים, ואיך לשחרר בצורה בריאה את הכאב הרגשי.
הדרך המועילה להתמודד עם מצב כזה היא לזכור לעצור ולהתחבר ל"אני הגבוה" ולחלק הרוחני שלנו, למקור של תדר גבוה ואנרגיה חיובית ועוצמתית. היא יכולה לתת לנו כח לנשום, להכיל את הסיטואציה ואת הרגשות שלנו, להתחיל להירגע, לראות את התמונה הגדולה, ולמצוא את הפתרון המועיל ביותר למצב הנוכחי.
הגישה הזו שונה מגישות מסויימות שנפוצות בעולם ההתפתחות האישית. לדוגמה, טוני רובינס מדבר על שינוי מיידי של המצב הרגשי שלנו מרגשות כואבים כמו עצב ופחד לרגשות נעימים כמו שמחה והתלהבות בעזרת שינויים בגוף ובקול שלנו – לקפוץ, לרקוד, לחייך, לעשות קולות, לומר משפטים מעצימים, לצלילי מוזיקה מקפיצה וחיובית. הבעיה בשימוש פשטני בגישה הזו שהוא אינו מחובר להווייה העליונה, ומנסה לעשות שינוי רגשי בכח. יש שתי תוצאות אפשריות: או שזה לא מצליח ואנחנו חוזרים לרגשות הכואבים מיד לאחר הקפיצות (זה בד"כ מה שקורה). או שאנחנו כן מצליחים וכך בעצם מדכאים את הרגשות הכואבים או מתעלמים מהם. לשים חיוך מזוייף על השפתיים זה לדכא את הרגש האותנטי וזה יכול לגרום לנזק כי הכאב ממשיך להצטבר ולהשפיע עלינו באופן לא מודע. חשוב להבין את המקור לרגשות הכואבים ולפעול כדי לפתור אותם, לדוגמה להבין את דפוסי החשיבה המחלישים שגורמים להם, או נסיבות חיצוניות שבגללן הצרכים הרגשיים שלנו לא מקבלים מענה הולם, ועלינו להתייחס אליהן וליצור בהן שינוי.
גישה נפוצה אחרת, שהיא שגויה לדעתנו, קיימת בחלק מהסדנאות והקורסים ל"שיחרור רגשי". יש מקומות כאלה שמלמדים בהם שאם אתה מרגיש כאב אז תן לו להיות, תן לו מקום והבעה, תן לעצמך להרגיש אותו. זה אמנם נשמע הגיוני וטבעי, וזה בהחלט נשמע טוב יותר מאשר לנסות להתחבר בכח מזוייף לרגש אחר, או להדחיק את הרגש הכואב. הבעיה עם הגישה הזאת שהיא רק חלק מהתמונה המלאה. יש לה מקום חשוב, אבל רק אם מבצעים אותה בהקשר הנכון.
כי אם הבעה רגשית זה הדבר היחיד שאנחנו עושים, אז אנחנו עלולים להיתקע ברגשות הכואבים ולשקוע בתוך הכאב במקום לשחרר אותו. אנו אפילו עלולים ליצור נזק בכך שאנחנו מעצימים את הכאב ומגדילים אותו במקום לרפא אותו. הכאב עלול לחזק את הדפוסים המחלישים שיצרו אותו (כגון מחשבות שליליות שמחזקות את מעגל הכאב). לפעמים אולי יש הקלה רגעית בהבעה הרגשית, אבל אין פיתרון לגורמים של הכאב (חלק מהמורים אף מגדילים לעשות ואומרים ש"לא צריך לפתור רגשות כואבים כי הם לא בעיה" – נכון שהכאב עצמו הוא לא בעיה, אבל הוא אינדיקציה למשהו שכן דורש פיתרון). הגישה הזאת נובעת מחוסר הבנה של הדרך הנכונה להתייחס לרגשות כואבים.
הדרך הנכונה היא קודם כל להתחבר לחלק הרוחני, לאני הגבוה, ל"הדרכה העליונה", לתדר נעים וחיובי. רק ממנו אפשר לשאוב את האנרגיה והכח החיוביים הנחוצים כדי להתמודד עם הכאב בצורה נכונה ולרפא אותו. רק מהמקום הזה אפשר לקבל עוצמה להתמודד עם הילד הפנימי הכאוב ולתת לו את החיבוק, ההכלה, והנחמה שהוא זקוק להם (הוא לא רוצה שניפול יחד איתו לבור, אלא שנהיה בתפקיד ההורה האוהב והחומל). ורק מהמקום הגבוה אפשר להחליט באופן נבון מתי ואיך לתת להשתמש בשיחרור הרגשי כך שייטיב איתנו (ולא סתם לעשות אותו מבלי שמבינים איך ומה ההשפעה, ולהתבוסס בביצה של התדר הנמוך).